סיפור של הלידה הראשונה שלי:
סיפור הלידה הוא החלק החשוב בחיי המשפחה.
בזמן צילומי ניובורן, אני מקדישה זמן במיוחד כדי לשמוע על תהליך הלידה, אני מאוד אוהבת לשמוע סיפורי הלידה של הלקוחות שלי, לעבור איתם ביחד שוב את החוויה, להתרגש ביחד אתם. היו סיפורי לידה שפרסמתי יחד עם התמונות של הניובורן ❤
אף פעם לא פרסמתי את סיפור הלידה שלי …
למה ? זו שאלה נפוצה ויחד עם זאת אין לי תשובה חד משמעית לשאלה זו.
הייתי עסוקה יותר בקידום הבייבי השלישי שלי, שהוא חלום חיי שהתגשם, צילום התינוקות (הניובורן) .
אז סוף סוף הגיע תורי לשתף אתכם חברים יקרים בסיפור הלידה האישית שלי.
להלן הסיפור, קחו פופקורן, שווה קריאה 🥰
15.02.2019
אי שם לפני הקורונה… 😉
ילדתי את בתי הבכורה, ילדתי בבית החולים נהריה, היום הזה טמון בזיכרוני, זה היה יום שישי.
חלקכם בטח ישאלו, למה זה חשוב?
אכן זה חשוב, כי מכניסת שבת המקום שומם וכל קפיטריה אפשרית, סגורה ברמה שאין אפילו איפה לרכוש מים…
תהליך לידה די רגיל, לא היה משהו יוצא מן הכלל. בשעה 10:00 בבוקר אפידורל,
היה גם פיטוצין מתישהו (את זה משומה איני זוכרת)…
ואז כמה שעות של המתנה ו…….
בשעה 20:05 בדיוק, אביגיל שלנו הגיחה לעולם!
זה דיי מעניין, איך אני דמיינתי לעצמי בראש שהלידה תתרחש ומה קרה בפועל, והפער בין דימיון למציאות.
חשבתי שאחרי שאקבל אפידורל אני אקבל כוחות על ואוכל להתאפר, בכדי להיות יפה בתמונות,
חשבתי שעם קבלת השיקוי הקסום בשם אפידורל אני אוכל משהו טעים…
חשבתי שאפידורל יעזור לי לא להרגיש כאב ובזמן צירי הלחץ בעת הלידה עצמה המיילדת פשוט תגיד לי ללחוץ ואז בלי יותר מדי מאמץ אלחץ והילדה תצאה לאוויר עולם.
והנה הוא הפער בין רצוי (מה שציירתי לעצמי בראש) למצוי (מה שקרה בפועל):
אז חשבתי… יופי לי😂
חשבתי שברגע שאלד ישר יניחו עלי את האוצר שלי, שאני אחזיק את התינוקת שלי וישר אבכה מרוב התרגשות ואהבה שזורמת לי בוורידים, חשבתי שיהיו פרפרים בבטן מרוב אהבה והתרגשות.
חשבתי שזו תהיה אהבה ממבט ראשון וללא תנאים ביני לבין אביגיל שלי.
שוב, אז חשבתי…
חשבתי שלאחר כמה שעות מנוחה בעקבות כל היום המתיש הזה אבוא לתינוקיה ובטוח אדע לזהות את הבת שלי מבין כל הקטנטנים.
ושוב, חשבתי…
ואז הייתי בטוחה, כשנכיר קצת יותר, כנראה אחרי ההנקה הפרפרים בטוח יתעוררו וימלאו את כל גופי.
נו ו…. חשבתי…
חשבתי שהנקה זה טבעי וכל אחת יכולה בקלות להניק כי ככה הטבע התכוון שזה יקרה… מה לא?
חשבתי וחשבתי וחשבתי…
ואז ביום שישי ב 20:05 נולדה הנסיכה (לא פחות). היא נולדה בכאבי תופת, הרגשתי שאני רואה את אלוקים כבר מרוב שכאב לי (אני באמת לחצתי לו את היד 😉).
הניחו עלי את הגורה הקטנה רטובה, מלאה בהפרשות ודם, כחולה ושעירה מאוד.
והפרפרים שחיכיתי להם? לא, הם לא הופיעו… יכול להיות שאני אמא שלא אוהבת את התינוקת שלה? האם זה ייתכן?😳
ישנתי לילה…
בבוקר התייצבתי בתינוקיה ונחשו מה?! לא זהיתי מי מכל התינוקות היא שלי!
ואז אני נזכרת בכל הסיפורים האלה על נשים שהן שמעו את הבכי של התינוק עוד מהחדר במחלקת היולדות? מה לא בסדר איתי???
ואז הגיע השלב של הנקה…
מה כבר יכול להסתבך בשלב הזה?!
רצון -✓
תינוקת -✓
ציצי (ולא סתם אלא כזה שפשוט מחייב הנקה) -✓
שעתיים על החזה
ו…. הפרפרים עדיין לא הגיעו…
ואז שוב המחשבות רצות בראש: איזו אמא את? בזמן כל כך מיוחד בין אם לתינוקת… ברגע הכי אנטימי שלכן… והפרפרים לא הגיעו?
וכך ביליתי חודש וחצי מהחיים של הנסיכה הקטנה שלי.
* חודש וחצי של בכי הורמונלי.
* חודש וחצי מלחמה על הנקה.
* חודש וחצי שפעלתי על אוטומט כמו רובוט:
בכי/אוכל/חיתול/לישון.
במשך חודש וחצי שאלתי את עצמי האם ככה האימהות נראית? האם ככה אני דמיינתי את האימהות?
ואז פשוט שחררתי…
שחררתי את הלחץ של ההנקה.
כן אם נלחמים אז בסוף מנצחים.
אני בחרתי לא להילחם עם הנקה, ובתמורה קיבלתי את הרוגע והשלווה שלי בחזרה.
שחררתי את התחושה של: "את לא מספיק טובה"
אני אמא טובה …כן כן ושוב כן!
אני אמא מדהימה!
פשוט הסביבה הכתיבה לי אחרת.
חברות שהניקו עד גיל שנתיים ולא סיפרו כמה קשה הייתה ההתחלה.
תקשורת שמשדרת לי לסלון כמה כיף זה ללדת ואיך כולן יפות ומדיהמות בזמן הלידה… יותר מידי פרקים של "בייבי בום".🤦🏽‍♀
אני לא אכנס לכל הסיבות, כי אני לא באה להאשים אף אחד במה שאני חשבתי…
לי לקח בסך הכל חודש וחצי להבין מה היא אימהות טובה עבורי ובמה אימהות טובה נמדדת בעיניי,
והכי חשוב…
אחרי ששיחררתי את כל הלחצים: הפרפרים שכל כך חיכיתי להם הגיעו!🦋🦋🦋🦋
אני מאוהבת בילדה שלי!!!

ועכשיו אחרי שסיפרתי לכם את סיפור הלידה שלי אתם בטח שואלים למה זה היה כל כך חשוב ולמה דווקא עכשיו?!
התשובה היא פשוטה, אני רואה המון אמהות צעירות שנולד להם הבייבי הראשון שלהם, ושיתפתי אתכם מקודם שאני מאוד אוהבת לשוחח עם ההורים הטריים ועם האמהות בפרט, בכדי ליצור תקשורת והבנה בזמן צילומי הניובורן, ואני שומעת המון סיפורים על לידה לא קלה, על הנקה שלא צלחה, ועל החיבור בין אמא לתינוק שנראה כל כך טבעי לרוב אנשי העולם הזה, שהנושא הזה פשוט זניח ואף אחד לא שם דגש עליו, ויותר מזה, אותן אימהות המתוסכלות מתביישות לשתף בכך שהחיבור הקסום הזה, הפרפרים היפים האלה לא הופיעו ונאלצות להתמודד עם התסכול הזה לבדן.
לו אז ב2019 הייתי מכירה את אביגיל זכרוביץ, שהיא מאמנת אישית ועסקית והיא מתמחה בשיטת הבונדינג, שזה בעצם החיבור, הטאץ' הזה שחסר לאמא המתוסכלת והכאובה אחרי הלידה. זה החיבור שאנו רוצות להרגיש, ואביגיל היא זו שיודעת בדיוק איך בדרך הקלה והטבעית ליצור את החיבור ללא רגשות אשם מצדה של אותה האימא שמרגישה לבד לגמרי במיוחד לאחר הלידה, כאשר ההורמונים משתלטים וכל העולם מכתיב לה מה שלב הבא שעלייה לעשות.
אז את לא לבד, אני קריסטינה דולה וצלמת ניובורן ואביגיל זכרוביץ מאמנת אישית ומתמחה בשיטת הבונדינג, איתך מוכנות להחזיק לך את היד ולהראות לך שאפשר אחרת.